אני מרגרט, בת 73, ולפני שמונה עשרה שנה, צער חלל את ליבי. טסתי חזרה לקבור את בתי ונכדי, אבודה בייאוש, כשראיתי שני תינוקות בוכים לבד במעבר. בן וילדה, בקושי בני שישה חודשים, רעדו, נטושים, בעוד נוסעים מתוסכלים מלמלו ונעצו מבטים. משהו התעורר בתוכי, וידעתי שאני לא יכולה להשאיר אותם שם.
החזקתי אותם בזרועותיי והרגשתי את גופם הזעיר מתכרבל בי, כאילו בחרו בי בדיוק כפי שאני בחרתי בהם. המטוס השתתק, וקראתי להורה, אבל איש לא התקרב. לאחר הנחיתה, הסברתי הכל לצוות שדה התעופה ולשירותי הרווחה. איש לא דיווח על התינוקות, ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליהם. בתוך צערי, הרגשתי ניצוץ של מטרה שלא ידעתי שעדיין קיים בי.
שלושה חודשים לאחר מכן, אימצתי רשמית את התאומים, איתן וסופי. גידולם נתן לי סיבה להמשיך, והרעפתי עליהם אהבה, יציבות והדרכה. במהלך השנים, הם גדלו לצעירים חומלים ואינטליגנטיים ששיקפו את החלקים הטובים ביותר שלי והזכירו לי את בתי בדרכים רבות. החיים החלו להרגיש שוב מספקים, אפילו אחרי הטרגדיה שכמעט כילתה אותי.
ואז, בשבוע שעבר, אישה בשם אלישיה הגיעה וטענה שהיא אמם הביולוגית ודרשה מהם לחתום על מסמכים כדי לקבל ירושה מאביהם. כוונותיה היו ברורות: כסף, לא אהבה. בעזרת עורך הדין שלי, קבענו במהירות שלתאומים אין שום חוב חוקי כלפיה. ניסיונותיה של אלישיה לתמרן את המצב נכשלו, ובית המשפט פסק לחלוטין לטובת איתן וסופי, העניק להם את הירושה והטיל עליהם אחריות על נטישת הילדים.
באותו ערב, ישבנו במרפסת וצפינו יחד בשקיעה. איתן וסופי היו רגועים, אמונם ואהבתם לא מעורערים. החזקתי את ידיהם ואמרתי להם שהם הצילו אותי בדיוק כפי שאני הצלתי אותם. דם אולי נותן חיים, אבל אהבה יוצרת משפחה. וכשהסתכלתי על ילדיי, ידעתי שלא משנה מה קרה, היה לנו אחד את השני – וזה היה יותר ממספיק.