סוף אוקטובר. רוח קרה מכה בזכוכית, והמסדרון מדיף ריח של אקונומיקה, יוד ותקווה. בית החולים ער – איפשהו עירוי מצלצל, מישהו לוחש תפילות, ואחרים פשוט מחכים.
בחדר הרחוק ביותר, שם מים מטפטפים מהתקרה לתוך פחית חלודה, שוכבת ילדה בת שבע. מאשה. רזה, עם עור שקוף וריסים סבוכים. היא רועדת כמו עלה סתיו ברוח. היא לובשת חלוק בית חולים ענק, קשור בקשר, ותחבושת על פרק ידה הדק.
“אבא… אבא…” היא נושמת.
אבל אבא איננו. הוא נסע לפני שבוע “למוסקבה לעסקים”. הוא הבטיח לחזור בקרוב.
מאשה חיכתה. סופרת את הימים, השעות, הדקות.
לידה, רק אישה. קרה, חסרת ריח וחמה.
שיער לבן, יציבה ישרה, מבט כמו קרח.
אשתו החדשה של אביה. זו שקראה למאשה “שמש” בטלפון.
אבל בחיים האמיתיים, היא פשוט התעצבנה מכל נשימה.
“את מתחילה שוב?” היא פולטת בעייפות, בלי אפילו להרים את מבטה מהמסך. “הכל כואב, הכל מרגיש רע. את ממציאה.”
מאשה מתכווצת.
בטנה כואבת, כאילו מישהו קפץ אגרוף בפנים.
היא מנסה לנשום, אבל האוויר לא עוזר.
“שתיי,” אומרת האישה, מוזגת את המיץ. “אולי זה יעזור.”
מאשה מושיטה יד ושופכת אותו. זרם דביק זורם על הסדין.
“תנקי אחריך,” נוזפת אמה החורגת בקרירות. “את לא גברת.”
ופתאום, צעדים. מהירים, בטוחים בעצמם. אחות – כבת ארבעים, עם פנים עייפות ועיניים טובות. תגית השם שלה אומרת: קלבדיה איבנובנה.
“מה יש לנו כאן?” היא מתיישבת ומניחה את כף ידה על מצחה של הילדה. חם. חם מדי.
היא בודקת את בטנה – חזקה, כמו אבן.
“כמה זמן זה כואב?”
“מאז אתמול בלילה,” מאשה נאנחת בקושי בקול רם.
“מאז הבוקר,” אמה החורגת מתערבת. “היא פשוט היסטרית.”
קלבדיה מרימה את מבטה אל האישה. לאט, בקרירות, עם אותה חוויה שמתעבת שקרים.
“מי את בשבילה?”
“אשת אביה.”
“אני מבינה,” קלבדיה אומרת בשקט וכבר מחייגת. “חשוד בדלקת התוספתן. פני לרופא מיד.”
אבל פתאום מאשה פוקחת את עיניה.
שפתיה רועדות. ובלחישה, בקושי נשמעת, כאילו מגלה סוד נורא:
“אמא… היא הוסיפה משהו למיץ…”
קלאבדיה קופאת.
האוויר כאילו דומם.
“מה אמרת, יקירה?”
“לתוך המיץ… לבן… מר…”
האם החורגת נרתעת.
“היא בהזיה! יש לה חום!” היא צורחת, אבל קולה רועד.
קלאבדיה לוחצת על כפתור הפאניקה.
“תזמינו רופא עכשיו! חשד להרעלה!”
“אני חייבת להתקשר לבעלי,” האישה מנסה להוציא.
“תעצרי.”
“אין לך זכות!” אבל הדלת נטרקת.
קלבדיה נשארת לבד עם הילדה.
“מאשה, חכי רגע, את שומעת אותי? אל תירדמי.”
“אבא… תעזרי לי…”
“עכשיו, מותק. עכשיו…”
רופאים, אלונקה וסניטרים ממהרים פנימה.
“ילדה, בת 7, הרעלה, אולי קרע בתוספתן, הכניסי קטטר!”
קלבדיה נסוגה לפינה, מצמידה את ידה לשפתיה.
דקה לאחר מכן, המסדרון מתמלא בצרחות וברעש אלונקות.
היא מחייגת למשטרה:
“מחלקת ילדים, חשודה בהרעלה מכוונת. אישה, שיער בלונדיני, מכנסיים ירוקים, עזבה את המחלקה.”
“אושר, צוות בדרך,” עונה קול.
הניתוח נמשך שעתיים.
בכל הזמן הזה, קלבדיה ישבה בכיסא ליד החלון, ללא תנועה.
רק דבר אחד היה במחשבותיה: “אילו רק היו יכולים להגיע בזמן.”
כשהמשטרה הובילה את האם החורגת משם, היא צרחה:
“זו טעות! היא משקרת!”
“החשודה הודתה”, אמר החוקר ביובש מאוחר יותר. “היא סיממה אותה. היא רצתה להיפטר מהילדה בשביל הירושה.”
בוקר.
השמש חודרת מבעד לתריסים.
מאשה שוכבת תחת עירוי תוך ורידי, חיוורת אך חיה.
“איפה היא?” אביה נכנס בריצה. פניו אפורות, עיניו חיוורות.
“הנה. חיה”, עונה קלבדיה. “עכשיו הכל תלוי בך.”
הוא מתיישב לידה ולוקח את ידה הקטנה בידו.
“סלחי לי, משנקה. לא ראיתי…”
“אל תלכי שוב”, היא לוחשת.
“לעולם לא. אני כאן.”
קלבדיה מחייכת ברכות, צופה באביה מלטף את שערה של בתה.
“היא אמרה שהצלתי אותה”, היא אומרת בשקט. “לא”, עונה קלבדיה. “היא הצילה את עצמה. רק עכשיו שמעת אותה.”
שלושה ימים לאחר מכן, המחלקה מתמלאת באור, צחוק, ריח תפוחים ופרחים טריים.
מאשה קוראת ספר בקול רם.
אביה צוחק בפעם הראשונה מזה זמן רב.
כשקלאבדיה עובר לידו, הוא מרים את מבטו:
“תודה. הצלת את הבת שלי.”
“לא אני,” היא עונה. “מישהו פשוט היה צריך להאמין לילדה.”
היא הולכת במסדרון אל המטופלים החדשים.
ולראשונה מזה שנים רבות, היא מרגישה קלילות.
לפעמים, כדי להציל חיים, אתה רק צריך לשמוע כשמישהו לוחש את האמת.