דן ואשתו ונסה היו המומים אך מאושרים מאוד כשנודע להם שהם מצפים לבנים תאומים, לוגן ולוק. עם זאת, שמחתה הראשונית של ונסה התחממה לאחר לידת התאומים. במשך ששת השבועות הבאים, היא הפכה חסרת מנוחה, מתוחה ומרוחקת, נראתה לכודה ולא מסוגלת להתמודד עם האימהות. הסיטואציה הגיעה לשיאה ערב אחד כאשר אמרה בשקט לדן שהיא “לא יכולה לעשות את זה” – אזהרה שדן לא הבין במלואה עד למחרת בבוקר, כשהתעורר לשני תינוקות בוכים ומיטה ריקה. ונסה נעלמה, ולא השאירה פתק. מאוחר יותר נודע לדן שהיא עזבה את העיר עם גבר מבוגר ועשיר יותר, ובחרה בחיים שהיא הרגישה שמגיעים לה במקום אלה שהיו לה עם משפחתה החדשה.
לבד עם תינוקות תאומים, דן נדחף לתפקיד של אב יחידני, שולט באמנות לעשות הכל ביד אחת ותפקד עם שינה מינימלית. הוא הסתמך על עזרת אמו ושכניו, עבד בכל משמרת שיכול תוך שהוא מתן עדיפות לבניו. דן גידל את הבנים בחירוף נפש, והסביר להם בכנות שאמם “לא הייתה מוכנה להיות הורה, אבל אני כן, ואני לא הולך לשום מקום. לעולם לא”. ככל שלוגן ולוק גדלו ל”ילדים טובים” שהגנו זה על זה בחירוף נפש, הם הפסיקו לשאול על אמם, בטוחים בידיעה שאביהם היה שם בשבילם כל יום, ומאפשר להם ליצור לעצמם יחידת משפחה יציבה בת שלושה ילדים.
שבע עשרה שנים לאחר מכן, ביום סיום התיכון של לוגן ולוק, החיים שדן בנה בקפידה התנגשו בעבר כשנקישה בדלת. ונסה עמדה במרפסת, מותשת ומבולבלת. היא מיד פתחה בנאום מרגש, וטענה שכאם צעירה, היא “נכנסה לפאניקה” וחשבה עליהם כל יום. האמת, לעומת זאת, התגלתה במהירות: הגבר שאיתו עזבה איננו, והיא הייתה לבד במשך שנים. היא הייתה שם כי היא הייתה נואשת ולא היה לה לאן ללכת, והיא התחננה בפני הבנים שיתנו לה הזדמנות עכשיו כשהיא צריכה מקום “לנחות”.
הבנים הגיבו להופעתה הפתאומית בכנות חד משמעית ולא בכעס. לוק פנה לאביו לסימן, אך לוגן הוא שדיבר ראשון, ללא כל התרגשות: “אנחנו לא מכירים אותך”. בעוד ונסה התחננה להזדמנות, לוגן צעד קדימה וביטח את האמת שפגעה בה הכי קשה: “אתה לא כאן כדי להכיר אותנו. אתה כאן כי אתה נואש ואתה צריך משהו”. לוק חזר על כך, ואמר שאמא לא נעלמת ל-17 שנים וחוזרת כשהיא צריכה מקום לנחות בו. רוגעה התפורר כשהבינה שבקשתה נכשלה.
ונסה הסתכלה על דן והתחננה בפניו ש”יסדר את זה” עבורה, אך דן היה נחוש בדעתו. הוא הציע לתת לה את המספר של מקלט לחסרי בית ושל עובד סוציאלי, אך סיים בהצהרה נחרצת: “אתה לא יכול להישאר כאן… ואתה לא יכול להיכנס לחייה רק בגלל שאין לך לאן ללכת”. היא הנהנה, מובסת, ועזבה. התקרית הסתיימה באותה מהירות שהחלה. לוגן שפשף את המתח מפניו, ולוק העיר בנימה פרקטית, “אנחנו נאחר לסיום הלימודים, אבא.” הם יצאו מהדלת כמשפחה בת שלוש נפשות, ואישררו מחדש שהמשפחה היחידה שהם צריכים היא זו שדן בנה עבורם מאז שנולדו.