אחרי שלוש שנים ארוכות ומתישות של מסמכים והליכים לקראת האימוץ, בעלי איתן ואני קיבלנו סוף סוף לביתנו את ליאו בן השמונה. תקופת ההסתגלות החלה בתגלית מוזרה: כשפרקתי את חפציו המעטים מתוך שקית אשפה שחורה, מצאתי שעון יד כסוף עם שריטה אופיינית ליד האבזם — שעון שהיה שייך לאבי המנוח, דניאל. ליאו הודה שדניאל נתן לו את השעון לפני מותו, אך נמנע מלספר פרטים נוספים. מבולבלת, לחצתי על אמי לספק תשובות, אך כל מה שגיליתי היה שהשעון נעלם באופן מסתורי כשנה לפני מותו של אבי, ושבסופי שבוע הוא נהג לצאת לעיתים קרובות בטענה שהוא פשוט הולך לעזור למישהו.
נחושה לפתור את התעלומה, התעמתתי שוב עם אמי וחשפתי פרק משפחתי שהוסתר במשך שנים. לפני נישואיו לאמי, אבי היה נשוי בסתר והייתה לו בת בשם רייצ’ל, שעליה מעולם לא דיבר. חיפוש במסמכים ישנים של שירותי הרווחה חשף את האמת שוברת הלב: רייצ’ל הייתה אמו הביולוגית של ליאו, מה שאומר שליאו הוא למעשה האחיין הביולוגי שלי. אבי ידע כל הזמן על נכדו הסודי וביקר אותו במסגרת האומנה שבה שהה, ושם, לפני מותו, הפקיד בידיו את השעון האהוב עליו.
הגילוי היה מטלטל, אך סוף סוף הסביר כיצד ליאו הגיע לחיינו. כשאיתן ואני התחלנו לשקול אימוץ לפני שלוש שנים, אבי התעקש להתלוות אלינו למוסד האומנה. כשהגענו לשם, הוא הפנה בשקט את תשומת לבי אל הצד השני של החדר — אל ילד קטן ושקט שישב לבדו ושיחק בקוביות פלסטיק: ליאו. אבא מעולם לא ניסה לכפות עלינו את הבחירה הזאת; הוא רק דאג שנהיה יחד באותו חדר, מתוך ידיעה שהאהבה כבר תעשה את השאר. איתן ואני נקשרנו לליאו באופן טבעי ובחרנו בו להיות בננו, מבלי שהיה לנו שמץ של מושג על קשר הדם שכבר חיבר בינינו.
ישבתי עם ליאו והסברתי לו בעדינות את מארג הקשרים המורכב של המשפחה שלנו. סיפרתי לו שדניאל היה אבא שלי ושאמו, רייצ’ל, הייתה אחותי. הבטחתי לו שאמנם הסיפור של המבוגרים מסובך, אבל האהבה והמחויבות שלנו אליו פשוטות ומוחלטות. ליאו הקשיב לאמת, הרים אליי את מבטו ושאל אם אני עדיין אמא שלו. חיבקתי אותו בחוזקה והבטחתי לו שתמיד אהיה אמא שלו.