במשך שנים נשאתי בתוכי את הפחד השקט שאולי לעולם לא אצליח למלא לחלוטין את החלל שנוצר כשבעלי נטש את טיילר כשהיה רק בן שש. גידלתי את בני לבדי ושמרתי בעליית הגג את חפציו הישנים של אביו, למקרה שאי פעם נזדקק להם. אבל כשלטיילר הייתה העבודה הראשונה שלו בחנות חומרי בניין מקומית, עמית לעבודה בן 50 בשם ריצ’רד נכנס במהירות לחיינו. טיילר העריץ אותו, חזר שוב ושוב על דעותיו ובילה אצלו כמעט כל סוף שבוע, כשהם שיפצו מנועים או הלכו לאירועי ספורט. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה טוב לטיילר, שסוף סוף יש לו דמות אב בחייו, אבל ככל שבני התרחק ממני, תחושת חרדה עמוקה הלכה והשתלטה עליי.
כאשר טיילר הזמין את ריצ’רד לארוחת ערב של יום ראשון בביתנו, קיוויתי שהמפגש יעזור לי להפיג את החששות שלי, אך המבט הקר והמחושב של ריצ’רד במהלך הארוחה רק חיזק את החשדות שלי. ברגע שטיילר נכנס לחדרו לכמה דקות, ריצ’רד הסיר את חזותו המנומסת ודחק אותי לפינה במטבח. הוא חשף שהוא התקרב בכוונה לבני כדי להגיע אליי, ודרש קופסת עץ מגולפת ביד שאביו של טיילר גנב ממנו לפני שנים. כדי לגרום לי להיכנע, ריצ’רד איים לתמרן את טיילר ולהפנות אותו נגדי לתמיד — כשהוא הופך את הפחד הגדול ביותר שלי כאם לכלי נשק נגדי.
מפחדת לאבד את בני, הבאתי את הקופסה המאובקת מעליית הגג, מבלי שאי פעם פתחתי אותה ובדקתי מה יש בתוכה. כשמסרתי אותה לריצ’רד, הוא הודה שהוא מחפש את מדליון הכסף היקר שהיה שייך לאשתו המנוחה. הוא הודה שנקט טקטיקות אכזריות כל כך משום שחשש שאמכור את המדליון במקום להחזיר אותו. בדיוק כשפתח את הקופסה, טיילר יצא מהמסדרון — הוא שמע את כל העימות. במקום לתת לריצ’רד להשפיע עליו, טיילר עמד לצדי וניצב מול האיש שפעם העריץ, משום שזה ניצל את הפגיעוּת שלו כדי לאיים על האם שהקריבה הכול למענו.
טיילר דרש מריצ’רד לעזוב וניתק איתו כל קשר. הוא הזהיר אותו שאם אי פעם יתקרב אלינו שוב, ידווח למנהל הסניף על התנהגותו המאיימת והפוגענית. ריצ’רד עזב את ביתנו עם המדליון של אשתו, אך יצא ממנו בידיעה שהאמון שבנה נהרס לחלוטין. כשעמדתי במטבח השקט, כשזרועו של בני מונחת סביב כתפיי, הפחד שנשאתי איתי במשך שנים סוף סוף התפוגג — ובמקומו נותרה בי ודאות עמוקה לגבי הקשר הבלתי ניתן לערעור שמחבר בינינו.