לפני שש עשרה שנה, הייתי נהגת שליחים חסרת פרוטה עם הונדה שבורה, בקושי מצליחה להסתדר, כשילדה בת שש בפיג’מה ורודה עם דוגמת לבבות ברחה מבית שקט וחיבקה אותי. היא הייתה מיואשת, יחפה על הבטון הקר, מתחננת לעזרתי כי אמה שכבה ללא תנועה על הרצפה. לא היה לי מושג מה לעשות, אבל ידעתי שאני לא יכולה להשאיר אותה לבד. באותו לילה, היא בסופו של דבר ישנה בדירה הקטנה שלי בזמן שניסיתי לברר מי הוריה, ובאותו רגע, משהו השתנה – הבנתי שאני לא יכולה לנטוש אותה.
הימים הבאים היטשטשו יחד עם עובדות סוציאליות, הופעות בבית משפט ושאלות אינסופיות על יכולתי לטפל בילדה. רוזי, כפי שסיפרה לי ששמה, לא הייתה ישנה אלא אם כן הייתי באותו חדר, נאחזת בי כאילו הייתי העוגן היחיד שלה בעולם. לא הייתי מוכנה, אבל בכל פעם שהיא התכרבלה אליי, ידעתי שאמצא דרך. בהדרגה, הדירה שלי התמלאה בצחוק שלה, בחדי הקרן הקטנים שלה, ובשגרה השקטה של שני חיים שהשתלבו זה בזה באופן בלתי נפרד.
בפעם הראשונה שהיא קראה לי “אמא”, איחרנו להיכרות עם הגן. אני עסקתי בארוחת בוקר, ניירת ומפתחות בזמן שהיא נאבקה לנעול את נעליה. היא קפאה, מודאגת שאמרה משהו לא נכון, ואז לחשה, “אמא”. זה הכה בי כמו שום דבר שלא חוויתי אי פעם. מאותו יום ואילך, חיינו היו תערובת מתמדת של כאוס, אהבה ולמידה, כשזזתי בין עבודות מרובות כדי לפרנס אותה ובניתי לאט לאט חיים שיעניקו לשתינו יציבות. האימוץ הפך את זה לרשמי על הנייר, אבל בליבי, הייתי אמא שלה מהלילה הראשון שהיא עטפה אותי.
רוזי גדלה לנערה מבריקה, עקשנית ומצחיקה, שהצליחה איכשהו לתת לי את פרוסת הפיצה האחרונה ועדיין גלגלה את עיניה כשהזכרתי לה את שיעורי הבית. בגיל שש עשרה, מאחורי הקלעים בתחפושת נוצצת, היא לחשה, “אני יותר מפחדת שתבכי מאשר מהריקוד”, ושנינו צחקנו מבעד לדמעות. ביום סיום הלימודים, היא רצה וצוחקת לזרועותיי: “באמת הצלחנו!” עברנו את השנים הקשות ביותר יחד, תמיד לצידנו, בנינו אמון, אהבה וחוסן ששום דבר לא יכול היה לערער.
אבל בשבוע שעבר, הכל התמוטט שוב. רוזי סיפרה לי שאביה הביולוגי מצא אותה ודורש חמישים אלף דולר, בטענה שהרחקתי אותה ממנו. הייתי המומה, כועסת ומפוחדת, אבל התמודדנו איתו יחד, תיעדנו הכל ונפגשנו בפומבי עם עדים. במקום כסף מזומן, הצגנו שש עשרה שנים של ראיות – תמונות, מסמכי בית משפט וזיכרונות מכל פעם שהוא לא הופיע. הוא עזב מובס, ורוזי, בטוחה בזרועותיי, לחשה, “אני לעולם לא עוזבת שוב”. הבנו שלא משנה אילו צללים של העבר צפו, עמדנו יחד בלתי מזועזעים, ואף אחד לא יכול לקחת את זה מאיתנו.