סיירתי בלילה ליד פאתי דאלאס כשלפתע קיבלתי שיחה בקשר: דווח על רעשים מוזרים שהגיעו מבית נטוש. לא הייתי צריך ללכת לשם; אזור זה לא היה חלק מהמסלול הרגיל שלי, אבל תחושה בלתי מוסברת גרמה לי לחקור. הבית היה חשוך ושקט, אבל כשחציתי את הסף, שמעתי חבטה עמומה מהמרתף. פתחתי את הדלת וירדתי בזהירות למטה.
באור העמום, הפנס שלי האיר את צלליתו של ילד. הוא לא בכה, רק רעד, לכוד בין פחד לתקווה. הרמתי אותו ומיהרתי איתו לבית החולים. שם, הכל קפץ לפעולה: רופאים, אחיות ושוטרים התגייסו. איש לא הצליח להבין איך מישהו יכול להיות כל כך אכזרי.
לכולם הייתה אותה שאלה: מי נעל את הילד במרתף, ולכמה זמן? כשהמצב שלו התייצב, הוא עדיין שתק. למחרת חזרתי, ישבתי לצידו, והוא הביט בי, לוחש ברכות, “שלום”. הבטחתי לו שהוא בטוח ושהוא יכול לספר לי מה קרה. פניו קמלו, ומבטו התרוקן. אחזתי בידו והבטחתי שאף אחד אחר לא יפגע בו. הוא שתק זמן רב לפני שהחל לדבר לאט, כל מילה כבדה מפחד וכאב.
הוא דיבר בקול נמוך, כאילו פחד שהקירות ישמעו אותו. ידיו רעדו, עיניו התרוצצו, ונשימתו הייתה מקוטעת. ישבתי לצידו, מרגישה כעס מצמרר עולה בי. הוא אמר שהאיש שכלא אותו ביקר אותו מספר פעמים ושהוא פשוט קרא לו “דוד”. לפעמים ילדים אחרים הופיעו בבית; חלקם נעלמו במהלך הלילה, ולא ראיתי אותם שוב.
כל זה נמשך במשך שבועות. מומחים מצאו חפצים של כמה ילדים במרתף. במחשב ישן היו עשרות קבצים עם רשימות, תאריכים ותיאורים קצרים. כל שורה התאימה לשם של ילד.
התקשורת כינתה זאת “מקרה הבית השחור”. העיר הייתה בהלם. איש לא האמין שמשהו כזה יכול לקרות כל כך קרוב לכביש שבו נסענו כל יום. מאוחר יותר, מצאנו גם את האיש שהילד כינה “דוד”. הוא ניסה לברוח לכיוון הגבול אך נעצר. במהלך החקירה, הוא בקושי אמר דבר; הוא רק חייך ושאל, “אתה חושב שהייתי לבד?” החקירה גילתה שהוא היה מעורב ברשת סחר בילדים שפעלה הרבה מעבר לגבולות המדינה, והבית שליד הכביש היה רק אחד ממרכזיה.
כשנודע לי כל הפרטים, חזרתי לבית החולים. הוא כבר לא היה לבד בחדר: הוריו ישבו לצידו, חיוורים ותשושים, אך עיניהם שוב התמלאו אור. הילד צפה בשקט מבעד לחלון, אוחז בידה של אמו. התקרבתי, עצרתי לרגע ליד הדלת, ואז התקדמתי. “זה נגמר,” אמרתי בשקט. “עכשיו אתה בבית. אתה חופשי.”