הים היה שקט.
סירת הסיור “אלבטרוס” נעה בין הגלים כשמלח הצביע על משהו באופק: כדור ירוק ובהיר, שנסחף עם הזרם.
בהתחלה, הם חשבו שמדובר במצוף. אבל כשהתקרבו, הם הבינו: זה לא היה.
חלק מדי. מושלם מדי.
השמש השתקפה מפני השטח שלו כמו מראה מלוטשת.
הגברים הביטו זה בזה, באי נוחות.
הקפטן קימט את מצחו והורה בקול נמוך:
“התקרבו.”
הסירה שינתה מסלול.
כאשר הקרס פגע בחפץ, הצליל היה עמוק ומתכתי, כמו הד ממעמקי הזמן.
זה לא היה פלסטיק. זה לא היה עץ.
“אם זה מתכת,” מלמל אחד מהם, “אז זה לא יצוף מעצמו…”
הם קשרו אליו חבל, אבל החוט התהדק ללא הועיל.
הכדור נראה מעוגן למשהו במעמקים.
הקפטן ניסה ליצור קשר עם החוף, אבל רק זמזום של חשמל סטטי נשמע.
הים השתתק, שקט מדי.
הם החליטו לשלוח צוללנים.
הראשון ירד, ופנסו חדר את החושך.
לפתע, צל עצום התנשא לפניו.
זה לא היה סלע. זה היה מתכת.
“יש משהו כאן למטה…” קולו רעד.
“זה עצום.”
כאשר האור חלף על פני השטח, הופיעו מסמרות, פתחים וגוף החלוד.
זו הייתה ספינה טבועה.
הצוללנים נכנסו דרך דלת פתוחה למחצה.
בפנים, הם מצאו שורות של ארגזים מסודרים בקפידה.
הם העלו את החדשות אל פני השטח:
“אלה לא כלי נשק… אלה אספקה. תרופות.”
ה”אלבטרוס” גילתה ספינת סיוע הומניטרי, שאבדה שבעים שנה קודם לכן.
והכדור שריחף מעליה לא היה זבל:
הוא היה סימן, חותם שהותירו אלו שרצו שמישהו ימצא אותו מתישהו.
על הסיפון, איש לא דיבר.
רק רחש הים… ומשקל הסיפור שהאוקיינוס בחר לשמור.
למה אתם חושבים שמישהו רצה להסתיר את הספינה במקום להציל אותה? שתפו את מחשבותיכם בתגובות – כי לפעמים הים לא רק מסתיר סודות… הוא גם מגן עליהם.