האוויר במקדש היה סמיך מניחוח חבצלות ומשקל חונק של צער משותף. אליאס עמד ליד ארון הקבורה מעץ מהגוני, ראשו מורכן, כתפיו רועדות ממה שכולם הניחו שהוא רעד בלתי נשלט של לב שבור. קולו של הכומר המשיך לזמזם, זמזום קצבי שלא הציע נחמה רבה לקהל החברים והמשפחה השקט. זו הייתה תמונה של אבל מושלם וטרגי, עד שהדממה הופרה על ידי צליל שהתנגד לכל חוק טבע. רשרוש רך ורטוב הדהד מתוך הקופסה המרופדת סאטן, ואחריו נשימה חדה ומרופטת שנשמעה כמו נייר קריע.
כל ראשי זזו לעבר המזבח, עיניים התרחבו ככל שהבלתי אפשרי התגלה. אצבעותיה של האישה, שהיו נוקשות וקרות במשך ימים, החלו לרקוד על הבד, ושפתיה נפרדו, וחשפו שיניים שאיבדו את זוהרן. ואז הגיע הקול, צרודה דקה ואוורירית שנראה כאילו היא חותכת את דרכה למעלה מהקבר: “הוא… הרעיל אותי.” הקהל התנשף כאיש אחד, צליל קולקטיבי של פחד טהור וראשוני. כשההד גווע, ידה התרוממה, רועדת באלימות, והושיטה יד עד שאצבע אחת לחצה בחוזקה על ז’קט החליפה היקר של אליאס.
אליאס לא צרח. הוא לא רץ. במקום זאת, הוא פשוט נאנח, צליל של אכזבה עמוקה שמילא את הוואקום הפתאומי של הרעש. הכומר הפיל את ספר התפילות שלו, החבטה הדהדה כמו ירייה, אבל אליאס נשאר מעוגן לרצפה. הוא רכן, פניו במרחק סנטימטרים ספורים מאלה של אשתו, ולחש משהו כל כך בשקט שרק היא יכלה לשמוע אותו. כשהצבע חזר לפניו וההלם שכך, הוא פנה אל הצופים המבוהלים, הבעת פניו משתנה למסכה של סבלנות עייפה. “היא סובלת מקטלפסיה נדירה וזמנית הנגרמת מתגובה קשה לתרופות שלה”, הוא הכריז, קולו יציב וחף מפאניקה. “אני רופא, וידעתי שזו אפשרות, ולכן אני הייתי זה שהכין אותה לארון הקבורה. חשדתי שהתרופה שנתתי לה קודם גרמה בדיוק למצב הזה.”
החדר נותר דממה מוחלטת, המתח עדיין כבד מספיק כדי לחתוך, אך האימה המיידית החלה להתפוגג כאשר ההסבר ההגיוני השתלט עליה. הוא הושיט יד ועצם בעדינות את עיניה, מלמל מילה אחרונה ורכה של עידוד לאשתו, שכבר חזרה למצב של חוסר הכרה. כאשר אנשי רפואה מיהרו לסייע, עלתה על דעתם של כולם ההבנה שאליאס לא הצביע על האשמה, אלא חיפש את הדופק שלו, או אולי הצביע על המקום שבו החביא את התרופה בכיסה. הוא הציל את חייה פעמיים בפרק זמן של שעה: פעם אחת על ידי זיהוי האבחנה השגויה שהובילה למשבר הזה, ושוב על ידי שמירה על קור רוח בזמן שהעולם צפה בו עומד בפני חורבנו. זה לא היה סיפור של רצח, אלא נס מדעי, שהותיר את האורחים לתהות אם היו עדים לסוף טרגדיה או לתחילתם של חיים שנלקחו מבסיס המוות.