12 ימים לאחר מותו של בעלי דניאל, תפסתי את שכנתנו מוניקה כשהיא מטפסת מעל הגדר המשותפת שלנו – עם שקיות מלאות בפירות שדניאל טיפח באהבה במשך שנים. כשעמדתי מולה, ציפיתי לריב חסר חשיבות על גבולות המגרשים, אבל העוינות שלה הפכה במהרה לאישית. בכעסה, מוניקה פלטה רמז לרמזור אדום מסוים מאוד מלפני עשרים ושבע שנים – בדיוק בלילה שבו דניאל ואני נפגשנו לראשונה בתאונה במעבר חצייה. תמיד האמנתי שהתאונה הגורלית ההיא הייתה בדיחה פרטית ומשונה של הגורל, שרק שנינו חלקנו. העובדה שמוניקה הכירה את הפרט הספציפי הזה הטרידה אותי עמוקות.
נחושה לגלות מאיפה היא ידעה את הפרט האינטימי הזה, חקרתי את עברו של דניאל והתעמתתי ישירות עם מוניקה בחצר הקדמית שלה, שם היא אחסנה את היבול שגנבה מאיתנו. לבסוף האמת נחשפה: בדיוק בלילה שבו דניאל פגע בי בטעות במכוניתו, הוא למעשה היה בדרכו לפגישה עם מוניקה, שהייתה בת זוגו באותה תקופה. העובדה שהוא בחר להישאר לצדי בבית החולים שינתה את מסלול חייהם של כולנו, והובילה לכך שדניאל נפרד ממנה זמן קצר לאחר מכן. אבל הגילוי התברר כהרבה יותר מסיפור אהבה ישן שנשכח, כאשר אינסטלטור צעיר, שכבר ראיתי אצלה פעמים רבות, הופיע במרפסת שלה.
כשהצעיר החל לדבר, חלקו האחרון של סוד התעלומה התחבר: הוא היה לוק, בנו הביולוגי של דניאל מהקשר שלו עם מוניקה, עוד לפני שדניאל ואני בכלל בנינו את חיינו המשותפים. במשך עשרות שנים מוניקה נשאה טינה שקטה ונאלצה לראות את דניאל מגדל את ילדינו ממש בסמוך אליה, בעוד היא שומרת בסוד את זהותו של לוק. כשדניאל מת בפתאומיות, עוד לפני שלוק קיבל הזדמנות להציג את עצמו, האבל והמרירות העצומים של מוניקה גרמו לה לקטוף את כל התפוחים מעצינו עד שהיו עירומים מפרי – מתוך דחף נואש לגרום למשפחתי להרגיש את אותו אובדן שהיא נשאה בתוכה במשך עשרים ושבע שנים.
למרות שמעשיה היו פוגעים והרסניים, הכעס שלי התחלף בהבנה כשראיתי את לוק עומד שם – כה דומה לבעלי המנוח. שבוע לאחר מכן, בני בן ואני קטפנו את התפוחים האחרונים ממש מהענפים הגבוהים ביותר בגינה שלנו, ואפינו עוגה לפי המתכון האהוב על דניאל. נשאתי אותה לבית הסמוך והגשתי אותה למוניקה וללוק כמחווה של פיוס. בחרתי לכבד את זכרו של בעלי לא בכך שאאחז במרירות הישנה, אלא בכך שאקבל את בנו הבכור אל תוך משפחתנו.