שישה ימים לאחר שבעלה חסר הבית, לארי, מת מאי-ספיקת כבד, שרה קיבלה מכתב שנשלח לאחר מותו, ובו התנצלות שלא הייתה לה שום היגיון. היא נישאה ללארי פחות מחודש קודם לכן, משום שהאמינה לדבריו שהוא זקוק לבת זוג כדי שלא ייקבר כ”אלמוני” ללא שם. אולם במכתבו הוא הודה שהלווייתו כבר הוסדרה, וביקש ממנה בדחיפות לפגוש את מרגרט בבית המשפט המקומי כדי לגלות את האמת. מבולבלת ופגועה מההטעיה, שרה הגיעה לבית המשפט, ושם מרגרט גילתה לה שלארי עבד במשך עשרים ושמונה שנים בטיפול בתעודות נישואין, עד שחשבונות רפואיים ומצב בריאותי ירוד דחפו אותו לרחוב.
מרגרט הראתה לשרה תיק ארכיון מלא במסמכים, שמהם עלה כי במשך עשרות שנים לארי נהג לעיתים קרובות לצאת מאחורי שולחנו כדי לשמש כעד רשמי עבור זוגות בודדים שנישאו ללא אורחים. אף על פי שחתם כעד על מאות תעודות נישואין, שמו מעולם לא הופיע לצד המילה “בן זוג” – עד שנישא לשרה. הוא המציא את התירוץ של ההלוויה הדחופה רק משום שהיה גאה מכדי להודות בבדידותו, וידע שטבעה החומל של שרה יגרום לה לומר כן לבעיה שהיא יכולה לפתור.
שרה חזרה לדוכן המטרו שבו נהגו להיפגש, התיישבה במקום הקבוע של לארי עם שתי כוסות קפה, והמשיכה לקרוא את מכתבו עד סופו. לארי הסביר שהוא לא היה זקוק לאישה כדי להוכיח את קיומו, אלא רק רצה פעם אחת לחוות את התחושה שמישהו בוחר בו. הוא הודה שהתחפש את משאלתו לבעיה כדי לחסוך ממנה את הצורך להחליט אם הבדידות שלו היא סיבה מספקת. בה בעת, הוא הזכיר לה בעדינות שלא העריך את ניסיונותיה הבלתי פוסקים לתקן את חייו, אלא דווקא את הרגעים שבהם פשוט התיישבה לצדו ובילתה איתו את זמנה.
המכתב ביקש משרה בדחיפות שלא לראות בו משימת הצלה שנכשלה, והזכיר לה שבמשך שלושה שבועות קצרים היא הייתה באמת אשתו. שרה לקחה את עצתו ללב: היא הפסיקה לנסות בטירוף לסדר ולתקן את כל מה שסביבה, ובמקום זאת הקדישה את הזמן פשוט לשבת, לשוחח ולהציג את עצמה בפני זר שחלק איתה את הספסל.
כשהשלימה לבסוף עם האמת של לארי, שרה שחררה את רגשות האשמה שלה ולמדה להיות נוכחת ברגע, במקום לנסות תמיד לפתור את בעיות העולם. היא הוסיפה שמנת לקפה השחור שקנתה מתוך הרגל, לגמה ממנו באיטיות, ולבסוף הרשתה לעצמה להביט קדימה בקצב שלה.