מריט בילתה את כל חייה הבוגרים כשהיא מסתתרת מאחורי מחשופים גבוהים ושרוולים ארוכים, רדופה על ידי האש שצלקה אותה בגיל שלוש עשרה. רחמי העולם תמיד הרגישו כבדים יותר מהכוויות עצמן, מה שהוביל אותה להאמין שאהבת אמת היא מותרות השמורות ל”ללא רבב”. כשהיא פגשה את קלהאן, מורה עדין ועיוור לפסנתר, היא חשה תחושת ביטחון שמעולם לא הכירה קודם לכן. עבורה, עיוורונו היה מגן; הוא לעולם לא יירתע מהשתקפותה או יראה את “הסחורה הפגומה” שהיא ראתה את עצמה ככזו.
יום חתונתם היה ניצחון מתוק-מריר, מלא בתווים הלא אחידים של המוזיקה של תלמידיו ודמעות השמחה של אחותו של מריט, לורי. לראשונה, מריט הרגישה כמו כלה, לא קורבן. אבל הביטחון של ליל כלולותיהם התנפץ כאשר ידיו של קלהאן עקבו אחר חריצי צלקותיה. בלב כבד, הוא התוודה על סוד ששמר במשך שני עשורים: הוא היה אחד הצעירים הפזיזים שחוסר זהירותם גרם לפיצוץ שעיוותה את צורתה.
הגילוי הטיל את מריט על כף המאזניים, כאילו הרגישה שנישואיה נבנו על יסודות של אשמה ולא של חן. קלהאן הסביר שלא ידע מי היא בהתחלה, אך כשהוא גילה, הפחד לאבד אותה שמר עליו לשתוק עד לאחר נדרי הנישואין. המומה ותחושת נבגדת, מריט חיפשה מקלט בנוחות בית אחותה. היא בילתה לילה ללא שינה בהתמודדות עם האירוניה שהגבר שגרם לה לבסוף להרגיש יפה היה האדם האחראי לכאבה העמוק ביותר.
לקראת הבוקר, מריט הבינה שהיא לא תיתן עוד לצללי העבר להכתיב את עתידה. היא חזרה לדירתו של קלהאן ומצאה אותו משחק במטבח, מנסה לנווט בעולם של אשמה וארוחת בוקר שרופה. כשהיא אחזה בידו כדי לתמוך בו, הכעס החל להפשיר. היא לא ראתה נבל, אלא אדם שחי בחושך משלו, נושא נטל של חרטה כבד כמו צלקותיה.
במטבח ההוא, מריט קיבלה את החלטתה הראשונה כאישה: היא השתלטה על הכיריים ותפסה מחדש את מקומה בביתם. היא בחרה לסלוח, כשהבינה שאהבתו של קלהאן אינה כפרה, אלא קשר אמיתי לנשמתה. בפעם הראשונה, מריט הביטה בצלקותיה וראתה הישרדות במקום בושה. הן לא היו עוד סוד שיש להסתיר, אלא היסטוריה משותפת ש – ברגע שתתגלה – תאפשר סוף סוף לשתיהן להחלים ולהתחיל את חייהם יחד.