התחתנתי עם גבר עיוור כי האמנתי שהוא לעולם לא יראה את הצלקות שלי.
התחתנתי עם גבר עיוור כי חשבתי שהוא לעולם לא יגלה את הסימנים שלי… אבל בליל כלולותינו, דבריו גרמו לליבי לעצור לרגע.
בגיל עשרים, תאונת מטבח שינתה את חיי לנצח. דליפת גז גרמה לפיצוץ, והלהבות הותירו צלקות על פניי, צווארי וגבי שלעולם לא ייעלמו.
מאותו רגע, אף גבר לא הסתכל עליי באהבת אמת – רק ברחמים או בסקרנות מרוחקת. עד שפגשתי את מייסון, מורה למוזיקה אדיב משיקגו. הוא לא ראה אותי, אבל הוא יכל לשמוע אותי. הוא שמע את קולי, את המהות שלי, ואהב אותי בגלל מי שהייתי בפנים. בילינו שנה ביחד. כשהוא הציע נישואין, כמה שכנים לחשו, “היא אמרה כן כי הוא לא יכול לראות את פניה.” עניתי בפשטות, “אני מעדיפה מישהי שרואה את נשמתי מאשר את עורי.”
החתונה הייתה פשוטה, חמה ומלאה במוזיקה. לבשתי שמלה עם צווארון גבוה שהסתירה את הצלקות שלי, אבל לראשונה מזה שנים, לא הרגשתי צורך להסתתר. הרגשתי שרואים אותי – לא בעיניים, אלא בלב.
באותו לילה, בדירתנו הקטנה, מייסון עקב אחר זרועותיי, פניי וכתפיי באצבעותיו. “את יפה יותר ממה שאי פעם דמיינתי,” הוא לחש. דמעות מילאו את עיניי… עד שאמר משהו שהקפיא אותי. “ראיתי את פנייך בעבר.”
עצרתי את נשימתי.
“אבל… את עיוורת.”
“הייתי,” הוא ענה בעדינות. “עברתי ניתוח עיניים לפני שלושה חודשים. עכשיו אני יכול לראות צורות וצללים. לא סיפרתי לאף אחד – אפילו לא לך.”
ליבי דהר. “למה לא סיפרת לי?”
“כי רציתי לאהוב אותך בלי הפרעה. רציתי שליבי יכיר אותך לנגד עיניי. וכשראיתי אותך לראשונה, בכיתי – לא בגלל הצלקות שלך, אלא בגלל הכוח שלך.”
הוא ראה אותי – ועדיין בחר בי. אהבתו לא הייתה תלויה בעיוורון. היא הייתה תלויה באומץ ליבו. באותו לילה, בפעם הראשונה, האמנתי שמגיע לי להיות נאהבת.
בבוקר שלמחרת, כשאור חדר מבעד לווילונות, מייסון ניגן בעדינות בגיטרה שלו. אבל שאלה אחת לא עזבה אותי בשקט. “האם זו באמת הפעם הראשונה שראית את פניי?”
הוא הניח את הגיטרה שלו. “לא. הפעם הראשונה הייתה חודשיים קודם לכן.”
הוא סיפר לי שבמהלך השיקום שלו, הוא נהג לבקר בגינה קטנה ליד המשרד שלי במרכז שיקגו. יום אחד הוא ראה אישה עם כיסוי ראש – אותי – יושבת על ספסל. ילד הפיל צעצוע; הרמתי אותו וחייכתי אליו. “האור נגע בפניך”, הוא אמר. “לא ראיתי צלקות. ראיתי חום. ראיתי יופי שנולד מכאב. ראיתי אותך.”
הוא לא היה בטוח לגמרי עד ששמע אותי מזמזמת מנגינה שנהגתי לשיר. “שמרתי על שקט כי רציתי לוודא שליבי שומע אותך חזק יותר משעיניי יכלו לראות אותך.”
דמעות מילאו את עיניי. ביליתי כל כך הרבה שנים בהסתתרות, משוכנעת שאף אחד לעולם לא יוכל לאהוב אותי ככה. אבל הוא אהב אותי בדיוק כמו שהייתי. באותו יום, חזרנו לגינה יד ביד. ולראשונה, הסרתי את כיסוי הראש שלי מול כולם. הם צפו, כן. אבל במקום בושה, הרגשתי חופש.
שבוע לאחר מכן, תלמידיו של מייסון הפתיעו אותנו עם אלבום חתונה. היססתי לפתוח אותו, מפחד להתעמת עם תמונה כואבת. יושב על השטיח, הפכנו דפים מלאי צחוק ומוזיקה… עד שתצלום עצרה את נשימתי. הוא לא היה פוזיציוני או ריטוש. עמדתי ליד חלון, עיניי עצומות, שטוף באור וצל. בפעם הראשונה, זיהיתי את עצמי ללא כאב. מייסון החזיק את ידי בחוזקה. “זאת האישה שאני אוהב”, הוא אמר.
באותו רגע, הבנתי שיופי אמיתי אינו עניין של עור מושלם, אלא של אומץ לחיות, לאהוב ולאפשר לעצמך להיראות.
היום, אני הולכת בביטחון. עיניו של מייסון – בין אם הן רואות אור או צללים – לימדו אותי אמת: המבט היחיד שחשוב הוא זה שרואה מעבר לכאב ובוחר לאהוב.