לאחר שנים של בדידות מוגנת ואכזבות קלות, סוף סוף מצאתי תחושת שלווה יציבה כשפגשתי את נתן, כומר שהציע אהבה שקטה ועקבית. בגיל 42, השלמתי עם חיים של עצמאות, אבל נוכחותו של נתן הרגישה כמו הזדמנות נדירה להישמע ולהיות מוערך מבלי להילחם על כך. מערכת היחסים שלנו פרחה באיטיות על קפה וטיולים ארוכים, ובסופו של דבר הובילה להצעת נישואין פשוטה. הרשיתי לעצמי להאמין שהחיים סוף סוף מתחילים מחדש ונכנסתי לנישואין עם תקווה שחשבתי שאיבדתי לנצח.
עם זאת, השלווה של ליל הכלולות שלנו נעלמה ברגע שנכנסנו לביתו של נתן. מצאתי את בעלי קפוא בחדר השינה שלנו; חמימותו פינתה את מקומה למרחק מטריד כשהוא חשף מגירה נסתרת שהכילה מכתב הממוען אליי. ליבי דהר כשקראתי את דבריו, שנכתבו כמו פרידה מוכת צער, המבטאים ודאות מצמררת שהוא יאבד אותי בקרוב, בדיוק כפי שאיבד את שתי נשותיו הקודמות. הבנתי בכאב פתאומי שנישאתי לגבר שכבר התאבל על מותי עוד לפני שחיינו המשותפים אפילו התחילו באמת.
חנוקה מאבלו המקדים, ברחתי לכנסייה הריקה שלנו כדי לעבד את משקל מכתביו של נתן. הוא עקב אחריי לשם והודה שכתב מכתבים דומים לנשותיו המנוחות, והודה שהוא חי במצב מתמיד של ציפייה. סירבתי לחיות עתיד שהוא כבר תסריט כטרגדיה ואמרתי לו חד משמעית שלא אשאר במערכת יחסים שבה אני מתייחסים אליי כמו לרוח רפאים. עימות זה אילץ אותנו לנסוע לבית הקברות שבו נקברו נשותיו הקודמות – מקום שבו שתיקתו ומילותיו שלא נאמרו התלכדו לבסוף לצער כבד ומתמשך.
בקברים, נתן הסביר שחרדתו נובעת מהדברים שמעולם לא אמר לאשתו הראשונה במהלך מחלתה הארוכה ומהפתאומיות שבה איבד את השנייה. הוא השתמש במכתבים האלה כדרך נואשת “להפסיק לבזבז זמן”, אבל טענתי מנגד שחיים בפחד הם, למעשה, הבזבוז האולטימטיבי של הרגעים הנוכחיים שלנו. עמדתי איתנה ואמרתי לו שלא אהיה חלק מאהבה שמעדיפה אבל על פני נוכחות. באוויר הלילה הקר הזה, דינמיקת הכוח השתנתה כשנתן הבין שפחדו מרחיק את האדם שאת אובדנו הוא כל כך אהב.
בחזרה לביתנו, נתן בחר לבסוף לנטוש את מעגל האבל המצפה לו ולהתחייב לרגע הנוכחי. הוא הודה שאיבד אותי כל יום ויום בכך שאהב אותי כאילו כבר אינני. הוא הבטיח שלא ייתן עוד לפחד שלו להפוך לכלא למערכת היחסים שלנו ופשוט להיות “כאן” איתי כל עוד שנינו נשארים. בחרתי להישאר, לא כדי להוכיח לו שהוא טועה, אלא כדי ללמד אותו איך לאהוב אישה שעדיין בחיים, מה שסימן את הרגע הראשון שבו באמת עמדנו יחד באותו רגע.