הכל התחיל בקטן – עם פרט זעיר, לכאורה חסר משמעות. אמה לא יכלה לדמיין שהדבר הקטן הזה יפתח בפניה תהום, כזו שאי אפשר להציץ לתוכה בלי לרעוד.
הכל התחיל עם תותים.
סופיה – בתה הקטנה, שמחתה, משמעותה – הסמיקה לפתע אחרי ביס מהקינוח. אלרגיה? לא עניין גדול, חשבה אמה. אבל כשהרופא אמר, “ובכן, קורה, יש אנשים שאוכלים פירות יער”, ליבה צנח. לא היא, לא בעלה, ולא הוריה – לאף אחד לא הייתה אלרגיה מעולם.
ואז – העיניים. לא שלה.
חומות, חמות, כמו שוקולד, כמו עיניו של בעלה. אבל עיניה של אמה היו אפורות-כחלות, שקופות, כמו שמי הבוקר. ופתאום, לא היה זכר לעצמה בבתה. לא תווים. לא מבט. לא הרגל למצמץ בשמש.
“גנטיקה היא דבר מסובך”, אמר הרופא בהתנשאות.
אבל לב של אם יודע איפה הילד שלה נמצא.
באותו לילה, אמה קמה ופתחה קופסה ישנה של מסמכים מבית היולדות. תגית, תמונה, עותק של תעודת הלידה. חתימת האחות הייתה עקומה, כאילו עוותה במכוון. כאילו מישהו לא רצה שאף אחד יקרא אותה.
היא החלה לחפש.
בשקט, בזהירות בהתחלה. אחר כך, נואשות, כמו אם מוכנה לכל דבר. היא חיפשה ברשתות החברתיות נשים שילדו באותו יום. היא מצאה את קלרה – גם לה הייתה בת, באותו גיל. וגם את סופיה.
הן נפגשו בבית קפה. הבנות ישבו זו ליד זו – שתי אפונים בתרמיל, אבל זרות. ולפתע אמה ראתה: ה”זרה” סופיה חייכה בדיוק כמו שעשתה פעם. אותה גומת חן, אותה פזילה.
“את… אמא שלה?” “אמה נשפה.
קלרה החווירה. ובאותו רגע, שתיהן הבינו: הבלתי אפשרי קרה.
בדיקת ה-DNA חתמה את העסקה.
“לא האם הביולוגית.”
אמה לא ישנה בלילה. משפט? שערורייה? פרידה? או שמא עליה לשתוק, להעמיד פנים שזה מעולם לא קרה, ולהמשיך לאהוב את הילדה שגדלה בזרועותיה, בליבה?
“אמא, את בוכה?” שאלה סופיה, לא בתה.
“לא, מותק… רק טיוטה.”
אבל אמה ידעה: עכשיו תמיד יהיה צל של אמת ביניהן. צל שלא יוכלו להסתתר ממנו.
שלושה חודשים חלפו.
המסמכים עם התוצאות ישבו במגירה כמו פצצת זמן מתקתקת. אמה נפגשה עם קלרה אצל עורך הדין. הוא משך בכתפיו:
“את יכולה להגיש תביעה. אבל תחשבי על זה: את מי את רוצה להחזיר? ואת מי את רוצה לאבד?”
הבנות הפכו לחברות – במבט ראשון, כאילו תמיד הכירו זו את זו. הן צחקו, התווכחו, חלקו סודות. רק אמותיהן שתקו.
אבל ילדים חשו זאת. סופיה “שלה” התחילה להתרחק. היא נסוגה. היא נאנחה בשנתה.
ואז אמה קיבלה את החלטתה.
אין משפט. אין מלחמה. רק האמת.
“שיידעו אותן”, אמרה לקלרה. “שיחליטו בעצמן.”
שנה לאחר מכן, הבנות היו בלתי נפרדות.
“אחיות”, הן קראו לעצמן.
אבל יום אחד, הכל התפרק. סופיה הדם מצאה בטעות בדיקת DNA.
“היא אמרה שגנבתי את חייה”, בכתה קלרה. “ואז היא עזבה.”
באותו ערב, הילדה עמדה על מפתן דלתה של אמה, אוחזת תרמיל ודובי ישן.
“אני לא יכולה לגור שם יותר. היא לא אמא שלי.”
ומאחוריה עמדה ילדה נוספת – זו שגדלה בבית הזה – ושאלה בקול רועד:
“אמא… זה נכון?”
הבית הפך לשדה קרב.
בת אחת שתקה. השנייה בכתה. הבעל עישן במרפסת, נמנע משיחה.
ואז ריב בבית הספר. אחר כך תביעה.
ואז פתק:
“אני לא יכולה. אני מצטערת.”
סופיה הדמדומה ברחה.
המשפט נדחה. השופט אמר בעייפות:
“שתיכן אמהות טובות. אבל ילדים הם לא חפצים. תחליטו מה אתן רוצות.”
והבנות החליטו בעצמן.
“אנחנו לא חפצים! אנחנו רוצות להיות ביחד!” – שתיהן צעקו.
אמה וקלרה החליפו מבטים.
“אני לא יכולה לשחרר אותה”, לחשה אחת.
“אז בואי ננסה לאחד אותן”, ענתה השנייה.
עכשיו לסופיות יש שני בתים. שתי משפחות. שני ימי הולדת.
ושתי אמהות שמתקשרות אחת לשנייה כשאחת הבנות משתעלת בלילה.
לפעמים הן מתווכחות מי מהן דומה יותר לשנייה. לפעמים הן צוחקות על איך הגורלות שלהן “התערבבו”.
אבל כשאחת מתעוררת מסיוט ולוחשת לטלפון,
“אמא, איפה את?…”
“אני כאן, יקירה”, שתיהן עונות.
כי אפשר לטעות בדם.
אבל הלב אף פעם לא.