משכתי את הטנדר שלי, בן ה-30, שנצבע בשמש, לתוך תחנת דלק מחוץ לטמפה, כשגבי כואב מעשרות עבודות בנייה. כשנגיעתי למשאית, הגיעה לידי מכונית למבורגיני אדומה, נהוגה על ידי גבר צעיר בבגדי מעצבים, מלווה באישה המחזיקה כלב קטן. הם מיד החלו ללעוג לטנדר המרופט שלי, צחקו בקול רם על צבעו המתקלף ועל גילו, בעוד שאני שתקתי והתמקדתי במשימה שלי.
כדי להחמיר את המצב, הצעיר חנה בכוונה את מכונית היוקרה שלו סנטימטרים ספורים מהפגוש הקדמי שלי, ולכד אותי למעשה בחניה. הוא אמר בנימה מתנשאת שיעברו רק “דקה” עד שהזוג ייכנס לחנות, ועדיין צוחק על חשבוני. נשענתי על הטנדר וחיכיתי, שואבת סבלנות מושחזת של שנים כדי למנוע מעצמי להתחמם בחום הצהריים.
כשהם חזרו עם משקאות, האישה שמה לב למטען המכוסה ביריעת ברזנט על משטח הטנדר שלי ושאלה בלגלוג אם אני סוחב גרוטאות מתכת. האיש, שהתעלם מאזהרתי, קרע את יריעת הברזנט וחשף שנים עשר כיסאות נדנדה בעבודת יד, העץ המלוטש שלהם נצץ באור השמש. צחקוקם גווע בן רגע כשראו את לוחות הפליז על כל כיסא: “לבית הילדים סנט מרי, לזכרה של שרה לין קרטר. תוצרת אביה.”
סיפרתי להם על בתי שרה, שמתה בגיל עשרים ושש, וכיצד אני מכינה את הכיסאות האלה מדי שנה כדי לכבד את החודשים הנוספים שחיה מעבר לפרוגנוזה שלה. האווירה עברה מלגלוג לדממה כבדה כשמשקל התנהגותם נפל עליהם. האישה נגעה בכיסא ביראת כבוד מחודשת, ויהירותו של האיש נעלמה, והוחלפה במבט של בושה אמיתית כשהוא זיהה את ערכו של מה שלעג לו בעבר.
נרגש עמוקות ומושפל, התנצל האיש בכנות ומיד עצר את מכוניתו. הוא לא עצר שם; הוא שאל כמה עולים החומרים והבטיח לכסות את עלות הכיסאות של בית היתומים בשנה הבאה. כשנסעתי משם במשאית הישנה והרעועה שלי, ראיתי אותו עומד שם במראה האחורית, סוף סוף מבין שלערך האמיתי אין שום קשר לתג מחיר.