במשך שנים חשבתי שסיפורי “החמות הנוראית” ששמעתי היו הגזמות, עד שפגשתי את אמו של ארוסי. היינו בשנות הארבעים לחיינו; אני הייתי נשואה בעבר, והוא מעולם לא היה. למרות שהוא היה אדם טוב לב ומתחשב, תמיד הופתעתי שכל מערכות היחסים הקודמות שלו הסתיימו תוך מספר חודשים. כשקבענו את תאריך החתונה שלנו, הוא סוף סוף החליט להכיר לי את אמו, ובאותו יום, התעלומה של אותן מערכות יחסים קצרות מועד נפרמה בכאב.
האישה שקיבלה את פנינו בדלת, עוד לפני ששמעה את שמי, כינתה אותי “נחש”. ברגע שנכנסתי פנימה, היא הפגינה עוינות בגלוי, ואמרה לבנה, “האם אנחנו לא מספיקים אחד לשני? בשביל מה אנחנו צריכים אדם שלישי?” נישואיי הקודמים היו הקש ששבר את גב הגמל; היא התחילה לצרוח בקולי קולות, בדרישה שיסלקו אותי מביתה. כשהארוסה שלי אמרה שאם אעזוב, גם היא תעזוב, ה”מסך” הראשון ירד: האישה אחזה לפתע בליבה, התמוטטה על הרצפה, זייפה התקף לב, ודרשה אמבולנס.
ארוסה שלי, שראה תעלולים כאלה אינספור פעמים בעבר, נשאר רגוע ופנה לעבר הדלת. בדיוק כשהוא עמד לצאת, חמותי, בצעד מדהים, זרקה את עצמה על השטיח. היא חסמה לחלוטין את הפתח בידיה ורגליה, בוכה ומתאמצת כמו ילדה. שמתי לב שארוסה שלי מהססת לרגע, מתנדנדת בין חמלה לחופש. אם לא הייתי מתערבת אז, האימה הרגשית הזו הייתה מחזיקה את חיינו שבויים לנצח.
צעדתי קדימה, הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי בקול רגוע אך קפוא: “אתם רק עושים מעצמכם צחוק עכשיו. הבן שלך הוא לא רכושך; הוא אדם בוגר. אם לא תסיים עם ההצגה הזאת ותקום מהרצפה, אזמין עזרה פסיכיאטרית במקום אמבולנס, כי התנהגות כזו היא לא משהו שאדם רגיל היה עושה.” התפרצותי הקשה השתיקה אותה לרגע. אחר כך פניתי לארוסתי ואמרתי את מילותיי האחרונות: “או שתישארי תחת שליטתו, או שנקים משפחה משלנו. אני לא אהיה נטל בחיים האלה.”
דממה כבדה ירדה על הבית. למרות שחמותי התחילה לבכות שוב, לצעוק שבגדו בה, ארוסי לא נסוג הפעם. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה אבל שהיא צריכה לחיות את חייה שלה, ואז קפץ מעל זרועה על הרצפה ויצא החוצה. האישה עמדה שם על שטיח הכניסה, לא יכלה להאמין שבנה סוף סוף באמת עזב. באותו יום, לא רק שחצינו את הסף הזה, אלא גם הסתיימו חיים שלמים של שבי.