הכל התחיל אחר צהריים אפור ושקט, כאשר קלאודיו, המשרתת באחוזת משפחת אלארקון, שמעה צליל קורע לב מגיע מחדר השינה הראשי.
קמילה הקטנה, בתו היחידה של רודריגו אלארקון, איש עסקים מכובד אך קר, קיבלה זה עתה אבחנה קשה. הרופאים אמרו שנותרו לה בקושי שלושה חודשים לחיות עקב מחלה נדירה ומתקדמת במהירות. רודריגו, שהורגל לפתור הכל בכסף, שכר את המומחים הטובים ביותר באירופה. אך התשובה הייתה תמיד זהה: “אנחנו לא יכולים לעשות כלום.”
באותו יום, קלאודיו נכנסה בזהירות לחדר. הילדה הקטנה, חלשה וחיוורת, שכבה בעריסה שלה. רודריגו ישב בכיסא, ראשו בידיו.
“אדוני, תרצה שאכין לך תה?” שאלה קלאודיו, קולה רועד.
רודריגו הרים את עיניו, אדום מבכי, ולחש במרירות,
“תה לא יציל את בתי.”
באותו לילה, בזמן ששאר הבית ישנו, קלאודיו נשארה ערה עם קמילה. היא ניערה אותה בעדינות ושרה לה שיר ערש שאמה נהגה לשיר. לפתע, זיכרון צץ: אחיה סבל מאותה מחלה. מרפאות יקרות לא יכלו לעזור לו, אבל רופא בדימוס שהשתמש בטיפולים ניסיוניים הצליח להציל אותו.
קלאודיה היססה זמן רב. היא ידעה שאם תזכיר את “השיטה הלא קונבנציונלית” הזו, רודריגו עלול לפטר אותה. אבל לראות את הילדה הקטנה נאבקת בכל נשימה היה בלתי נסבל.
למחרת, בעוד רודריגו, מוקף בעורכי דין, חתם על מסמכים והתכונן לגרוע מכל, קלאודיה החליטה לדבר:
“אדוני, אני מכירה רופא. הוא הציל את אחי כשאף אחד לא האמין בו. הוא לא מבטיח ניסים, אבל אולי שווה לנסות.”
רודריגו קם בזעם:
“איך אתה מעז להשוות את חייה של בתי לשיטות קוואקר!”
קלאודיה הורידה את ראשה, נאבקת בדמעות, אך בליבה, דבר אחד היה בטוח: היא חייבת לפעול.
יומיים לאחר מכן, מצבה של קמילה החמיר. היא בקושי נשמה, ועיניה היו עצומות למחצה. רודריגו, נואש, הכה באגרופו על השולחן:
“לא יכולה להיות דרך מוצא!”
ואז הוא נזכר במבטה הנחוש של קלאודיה. בפעם הראשונה מזה שנים רבות, הוא בלע את גאוותו ויצא לחפש אותה.
“תגיד לי את האמת. ד”ר אסיון… האם הוא עדיין חי? איפה נוכל למצוא אותו?”
קלאודיה הנהנה:
“כן, אבל הוא לא לוקח סתם כל אחד. הוא פרש מתחום הרפואה לאחר סכסוך עם חברות התרופות ואינו סומך על העשירים או על כספם.”
רודריגו נאנח עמוקות. כל חייו, כסף פתר הכל. אבל עכשיו הוא לא יכול היה לקנות תקווה.
“עשי כל מה שצריך, קלאודיה. הצילי אותה.”
למחרת בבוקר, הם עזבו בסתר. קלאודיה נשאה את הילדה הקטנה, ורודריגו חבש כובע כדי להימנע מזיהוי. הם נסעו לכפר הררי קטן שבו הזמן כאילו עמד מלכת. שם, איש זקן עם מבט חודר חיכה להם.
“אם באתם לחפש נס,” אמר ברצינות, “הגעתם למקום הלא נכון. כאן, יש רק אמת. והאמת היא, שהיא חולה.”
רודריגו נותר ללא מילים. איש לא דיבר אליו כך מעולם. קלאודיה חיבקה את הילדה הקטנה אל חזה:
“דוקטור, אנחנו לא מבקשים נס. רק נסו. מגיע לה הזדמנות.”
האיש צפה בהם לרגע ארוך ולבסוף פתח את הדלת. הבית הריח מצמחי מרפא ותרופות.
“מצבה חמור. חמור מאוד. אבל זה לא חסר סיכוי.”
רודריגו צעד צעד קדימה, תקוותיו גבוהות:
“תוכלו להציל אותה? מה שלא יידרש, אשלם כל מה שתבקשו.”
הרופא קטע אותו מיד:
“כסף לא שווה כאן. מה שחשוב הוא אם אתה מוכן לעשות משהו שמעולם לא עשית קודם: להקשיב, להאמין ולציית.”
קלאודיה השפילה את מבטה; היא ידעה שזה יהיה הדבר הקשה ביותר עבור רודריגו.
הטיפול החל מיד. הרופא החליף את התרופות בתרופות טבעיות ויצר סביבה רגועה ואוהבת סביב הילדה הקטנה. קלאודיה פעלה לפי כל ההוראות בדיוק: תה צמחים, שירים, חום אנושי. רודריגו למד להיות אבא.
לילה אחד, כשהוא לא מצליח לישון, הוא ניגש לעריסה, אחז בידה הקטנה של בתו ולחש מבעד לדמעות:
“סלחי לי, בתי. חשבתי שכסף יכול לפתור הכל. עכשיו אני יודע שאת הדבר היחיד שבאמת חשוב.”
כאילו הבינה, קמילה פקחה את עיניה והביטה בו ברוך.
בימים שלאחר מכן, בריאותה השתפרה. היא החלה לחייך ולהגיב לשירים. רודריגו נשאר לצידה, שוכח שיחות וחוזים.
“תני לעולם להתפורר. אני אשאר איתה,” הוא אמר בנחישות.
אבל החוויה הקשה לא הסתיימה. יום אחד, חזר החום של קמילה, והיא התקשתה לנשום. רודריגו צעק בעוד הרופא נלחם על חייה של הילדה. קלאודיה לחשה באוזנה של קמילה:
“תילחמי, יקירתי. תילחמי.”
הלילה התמשך. עם שחר, קמילה פקחה את עיניה ולחשה:
“אבא… עוגה.”
רודריגו חיבק אותה, בוכה ללא שליטה. גם קלאודיה בכתה. הרופא הניח את ידו על כתפו של רודריגו:
“היא תחיה. אבל זכרי: זה לא רק מעשה ידי. אהבה, אמונה ואחדות הצילו אותה.”
שבועות לאחר מכן, האחוזה התמלאה שוב בצחוק. קמילה חגגה את יום הולדתה.
“האם אחיה, אמא?” היא שאלה.
קלאודיה, עם דמעות בעיניה, ענתה:
“כן, יקירה. ואת תחיי בעולם מלא באהבת אמת.”
רודריגו חיבק את שניהם. הוא סוף סוף הבין שעושר אמיתי אינו טמון בכסף או בעסקים, אלא בנס של אלו שאתה אוהב בחיים. כי בסופו של דבר, מראה חיצוני יכול להטעות, אבל כבוד וכבוד אנושי לעולם לא יעשו זאת.