לאחר מות אשתו רוז, סבא ביל בן ה-84 מצא נחמה בכרית מיוחדת ומותאמת אישית שנכדתו שרון הכינה עבורו, ועליה התמונה האהובה על רוז צוחקת. ביל אהב את הכרית ואמר שזה היה כמו להחזיר את רוז לזרועותיו. לאחר נפילה קשה, ביל עבר לגור עם בנו (אביה של שרון) ואמו החורגת, סינתיה, שהיה לה חדר פנוי. שישה חודשים לאחר מכן, שרון החליטה להפתיע את כולם בביקור מוקדם בחג ההודיה. היא נכנסה עם מפתח הבית הישן שלה ונחרדה לגלות את סבא ביל מכורבל על מיטת מתכת צרה במרתף הקר והלח, תקועה בין קופסאות אחסון לדוד מים חלוד.
כאשר שרון התעמת איתו, סבא ביל הודה שסינתיה תבעה את החדר הפנוי עבור ציוד התחביבים שלה ואמרה לו שהמרתף “שליו”, מבט של בושה חרוט על פניו. המכה הסופית הגיעה כששרון שאלה על הכרית המותאמת אישית. סבא ביל גילה שסינתיה זרקה את הכרית יום קודם לכן, וכינתה אותה “עלובה” וטענה שהיא “לא תואמת לשום דבר”, בזמן שבעלה (אביה של שרון) היה בחוץ. דמה של שרון רתח לנוכח ההרס המכוון של הפריט היחיד שחיבר את סבה לאשתו המנוחה. היא רצה מיד החוצה ומצאה את הכרית ההרוסה בפח, מוכתמת ומדיפה ריח של זבל, בדיוק כשסינתיה חזרה הביתה עם שקיות קניות.
שרון התעמתה עם סינתיה בחניה, שדחתה את תנאי המחיה הירודים של ביל ואת הכרית ההרוסה כצעדים הכרחיים ב”גישתה המינימליסטית”. שרון, רגועה להפליא, החליטה לדחות את העימות ליום המחרת, כאשר אביה יחזור וכל המשפחה תתאסף לארוחת חג ההודיה. לאחר שהעבירה את הכרית שחולצה במהירות לניקוי יבש הפועל 24 שעות ביממה, שרון החזירה את סבא ביל לבית למחרת אחר הצהריים. בזמן שסינתיה הציעה כוסית לכבוד “פרקים חדשים”, שרון קמה וחשפה את האמת: שסבא ביל התגורר ב”מחסן במרתף” ושסינתיה שיקרה לבנה, בטענה שביל מעדיף את הסידור הזה.
הדרמה הסלימה כאשר שרון החזירה את הכרית, שהייתה מוכתמת מעט. מראה פניה של אמו, שהושלכו לפח, בשילוב עם ההבנה שאשתו שיקרה, גרם לאביה של שרון להפיל את סכין הגילוף. פניו השתנו מחיוורות לאפורות מבועתות כשהוא תפס את עומק האכזריות והמניפולציה של סינתיה. כשסינתיה ניסתה להמעיט בערכה של המצב, הוא לא צרח, אך קולו היה שטוח וחסר חיים: “שמתם את אבי במרתף וזרקתם את הזיכרון של אמי”. הוא הורה לסינתיה לארוז את חפציה ולעזוב את ביתו מיד, למרות שזה היה חג ההודיה, ואמר למשפחה המומה, “אני אדאג שהיא תהיה לגמרי בחוץ עד הזריחה”.
אביה של שרון הגיש בקשה לגירושין שלושה ימים לאחר חג ההודיה. סבא ביל מצא מקום מגורים זמני אצל אחיו, הדוד פרנק, שם התקבל לבית מלא חיים והיה לו חדר שינה ראוי עם חלון שתפס את אור הבוקר. בסופו של דבר הוא חזר לגור עם בנו, שהודה שהיה צריך לבדוק את אביו במקום לבטוח בעיוורון באשתו. הסיפור מסתיים בלקח: יש דברים – כמו הקשר של אדם מתאבל לאשתו המנוחה – אינם סתם עומס, ואנשים כמו סבא ביל ראויים להיות מוערכים. כעת הוא אוחז בכרית המתוקנת בכל לילה, ישן בשלווה בחדר נוח ושומר על זכרה של אשתו בטוחה ומכובדת.