הבית היה שקט מדי עבור אישה שהתאבלה על בתה היחידה במשך שלוש שנים. גרתי לבד בבית גדול עם בית הארחה ריק, ביליתי את ימי בניהול כאב שמעולם לא עזב אותי באמת. אחר צהריים אחד, כשחזרתי הביתה מתערוכה, ראיתי אם צעירה בשם ג’ודית יושבת על המדרכה. היא הייתה רזה ותשושה, אוחזת תינוקת נקייה לחזה. ליבי נעצר לפעום כי, לרגע חולף, היא נראתה בדיוק כמו הבת שקברתי.
מונע על ידי תערובת של רחמים ורוח רפאים של זיכרון, נתתי לה 100 דולר והצעתי לה את בית ההארחה. אמרתי לעצמי שזה בגלל שהיא צריכה מקום בטוח, אבל האמת הייתה עמוקה יותר; המראה שלה גרם לחפציי הריקים להרגיש פחות ריקים. ג’ודית היססה אך אסירת תודה והבטיחה לעזור בעבודות הבית ולעזוב בכל פעם שאבקש. הנחתי אותה, קניתי חיתולים ומזון לתינוקות, ולראשונה מזה שנים ראיתי אור דולק בחלונות בית ההארחה בלילה.
למחרת בבוקר הכנתי מגש ארוחת בוקר ויצאתי לבית ההארחה. נכנסתי בלי לדפוק, בציפייה למצוא אם וילד ישנים, אבל במקום זאת, הפלתי את המגש בהלם. הרצפה הייתה זרועה בקופסאות פתוחות שהחבאתי בעליית הגג לפני שנים – קופסאות מלאות בחייה של בתי. ג’ודית ישבה שם, לא מחזיקה את תינוקה, אלא מערסלת את בובת החרסינה הישנה של בתי ברכות ששיקפה את זיכרונותיי הנשכחים.
הייתי מוכנה לכעוס, אבל הכעס לא הגיע. ג’ודית חיפשה שמיכות כשהלילה התקרר ונתקלה בקופסאות. היא לא רק הסתכלה בהן; היא התחברה אליהן. היא ראתה את התמונות של ילדה אהובה וחשה את משקל החיבה שארזתי. כששאלתי למה היא מחזיקה את הבובה, היא הודתה שהיא רק רצתה לדעת איך זה מרגיש להחזיק משהו שהיה שייך לבת שבאמת יקרה לה.
בחדר העמוס הזה, מוקף באלבומי תמונות וגרביים זעירות, הבנתי שאנחנו חולקות את אותה ריקנות. ג’ודית גדלה בלי אם, עברה בין בתי אומנה, וגילתה שאף אחד לא חוזר אליה. ישבנו יחד על הרצפה, ואני הרמתי את התינוק, אלי, שישן בבטחה במגירה בשידה. אמרתי לג’ודית שנעבור יחד על הזכרונות בפעם הבאה. זה לא היה “סוף טוב” או תחליף למה שאיבדתי, אבל בפעם הראשונה מזה שלוש שנים, האבל שלי קיבל חברה – וזה הספיק לי.