השמש תקעה בעוצמה בלתי פוסקת על דרך העפר השוממת והסדוקה, והפכה את הנוף לערפל מנצנץ של חום ואבק. ילד קטן, פניו מוכתמות בדמעות ובלכלוך, עמד בצד הדרך, גופו הקטן רועדת מייאוש. הוא אחז במכנסיו של הזר, קולו נסדק כשהצביע לעבר חלקת אדמה פרועה ואפויה בשמש, שם שכבה אמו לכודה. הזר, מטייל עייף שעובר דרך המרחב הנשכח הזה, לא היסס. הוא כרע על ברכיו והחל ללטף את האדמה הקשה בידיו החשופות, ציפורניו נקרעות וכפות ידיו חלקלקות מדם כשהוא נלחם באדמה המוצקה והבלתי סלחנית כדי להגיע לאישה הקבורה תחתיה.
עם כל חופן עפר שזרק הצידה, ליבו של הגבר הלם בצלעותיו, מונע על ידי תחושת דחיפות קדחתנית ובלתי מוסברת. לבסוף, כשהוא פינה את ההריסות מפניה, הוא נעצר במקום. נשימתו נעתקה בגרונו, והעולם כאילו נוטה על צירו. הוא בהה בה מלמעלה, הבעת פניו משתנה מפאניקה להבנה חלולה ורדופה. “אלנה…” הוא לחש, השם טעים כמו רוח רפאים נשכחת על לשונו, מהדהד עבר שניסה לקבור הרבה לפני שנלכדה בזה.
האישה, אלנה, מצמצה לאט, ראייתה התבהרה מבעד לצעיף הלכלוך והמים המלוחים שדבקו בריסיה. כשהגבר ריחף מעליה, ידיו רועדות באלימות, ההכרה בעיניה לא הייתה של הקלה על הניצולה, אלא של טרגדיה עייפה ובלתי נמנעת. היא הושיטה יד, אצבעותיה ליטפו חלושות את פרקי אצבעותיו המוכתמים, ושחררה נשימה רכה ורועדת. “חזרת…” היא מלמלה, קולה בקושי לחישה כנגד הרוח המייללת. באותו רגע, הזר התפורר, משקל של עשור של שתיקה ירד עליו. הוא הבין אז שהיא לא חיכתה לגיבור; היא חיכתה לגבר שנטש אותה כשהעולם היה צעיר וטוב לב יותר, האיש שהבטיח לחזור אך מעולם לא חזר.
הסוד ששמר בסתר – החיים שבנה כדי לשכוח אותה – נמס באבק סביבם. הוא הביט בעיניה וראה לא רק את האישה שאהב, אלא את שנות המאבק הארוכות והייסרות שהיה אחראי להן. הוא משך אותה מהאדמה, מחבק אותה בעוד הילד בכה בכתפה, ולראשונה, הזר לא הסב את מבטו. הוא הבין שברח היה המלכודת, ובחזרתו, הוא סוף סוף שחרר את שניהם מרוחות הרפאים שיצר בעצמו. הוא קירב אותם, כבר לא זר, אלא אדם שסוף סוף בוחר לשלם את חוב חייו, עומד איתן על אותה דרך מאובקת כדי להתחיל את עבודת הריפוי של מה ששבר לפני זמן כה רב.