“עצרו את המשאית לפני שתקרה טרגדיה!” צעק שוב רוכב האופנוע, כשהוא מזנק לחלץ את הכלב שנגרר על ידי הטנדר. הנהג יצא, ומה שקרה אחר כך הותיר את כולם ללא מילים. במהלך שנות עבודתי בתחנת דלק לאורך כביש מהיר בטקסס, ראיתי דברים נוראיים, אבל הבוקר הזה חקוק לנצח בזיכרוני. השמש בקושי זרחה כששמעתי שאגת אופנוע וצעקה קורעת לב: “היי! תעצרו את המשאית לפני שיהיה מאוחר מדי!”
הסתובבתי במהירות – רוכב אופנוע זקן על הארלי החליק ימינה. ורק אז ראיתי את הזוועה: משהו – לא, מישהו – נגרר על ידי הטנדר. כלב חום, קשור בחבל, בקושי הצליח להניח את כפותיו על המדרכה, ניצוצות עפים, עיניו מלאות פחד. האנשים מסביב פשוט צפו, משותק. איש לא זז. רוכב האופנוע האיץ בפראות, כאילו מונע על ידי אינסטינקט בלתי ניתן לעצירה. הוא עקף את המשאית, עצר לפניה, ואילץ את הנהג לעצור.
לפני שהספקתי להגיב, הוא רץ לחלק האחורי של המשאית עם סכין בידו. חתך אחד – והרצועה נשמטה. הכלב התמוטט, מתנשף. רוכב האופנוע כרע ברך וגן על החיה בגופו, כאילו היה מוכן לספוג כל התקפה. הנהג ירד, ומה שקרה לאחר מכן הותיר את כל הנוכחים המומים לחלוטין.
מרחוק, סירנות של ניידת משטרה החלו ליילל. האיש קפץ במהירות לתוך הטנדר ונעלם במורד הכביש. חשבתי שהכל נגמר, אבל טעיתי בגדול.
שעות לאחר מכן, ראיתי שוב את רוכב האופנוע – רנדי – ליד מוטל ישן בפאתי דאלאס. הכלבים שלו שכבו לצידו, והגור שחולץ עדיין רעד, כאילו עדיין פקפק בכך שהוא בטוח עכשיו. עמדתי להמשיך בדרכי כשראיתי את רנדי שולף תגית כחולה קטנה מקולר הכלב. הוא נאנח בעייפות. “לעזאזל… יש לו בעלים.”
התקרבתי, והחלטנו לנסוע לכתובת שעל לוחית הרישוי למחרת בבוקר. נהגתי לאט, כאילו הרגשתי שזה לא יהיה מפגש פשוט. ילד ישב במרפסת של בית רעוע, וכשהוא ראה את הכלב, צעקתו הנרגשת הדהדה ברחבי הרחוב. אישה עם עין שחורה ניגשה לדלת, ובאותו רגע הבנתי הכל. בעלה… היה נהג המשאית. וכשהוא הופיע, השכנים יצאו לרחוב. איש לא רצה לשתוק יותר. רנדי צעד קדימה, כששני כלביו לצידו. האיש – שיום קודם לכן צעק ללא שליטה על כולם – נסוג לאחור בין הבוזות, ההקלטות של הטלפונים ומשקל שיפוט הקהילה.
מישהו כבר התקשר למשטרה. הכל היה ברור, ובתוך דקות, האיש נעצר. כשהסיטואציה הסתיימה, הילד חיבק את הכלב בחוזקה, ורנדי מלמל, “רק תן לו אהבה. זה כל מה שהוא צריך.” חשבתי שהסיפור נגמר שם. אבל לא… כי באותו רגע, בפעם הראשונה מזה זמן רב, מישהו החליט לא להסיט את המבט – וזה שינה את כולנו.