שלוש שנים לאחר שאיבד את אשתו לסרטן, המספר, ליאו, הקדיש את עצמו לחלוטין לבתו בת ה-14, נינה, משוכנע שעליו להיות נוכח לחלוטין ואינו יכול להסתכן בדייטים או להמשיך הלאה. שגרה זו נקטעה ביום שלישי אחד בדרכו הביתה, כאשר התנועה נעצרה עקב תאונת דרכים קשה. ליאו ראה אישה מבוגרת, רות, יושבת ליד מכונית הסדאן הכסופה המרופטת, רועדת ללא שליטה ובהתה במבט ריק, בעוד כמה נהגים אחרים פשוט חלפו על פניה. גל פנימי של כעס ואינסטינקט אילץ את ליאו לעצור. הוא תפס במהירות שמיכת הישרדות וכרע ברך לצד רות, מנחם אותה בבכי עמוק ועצבני של פחד טהור עד שהגיעו הפרמדיקים.
רות, שהאמינה שהיא עומדת למות לבדה, נאחזת בליאו ואמרה לו, “אני לא אשכח את זה”. הנסיעה הביתה הייתה סוריאליסטית עבור ליאו, שלא הצליח להיפטר מתמונת פניה או מההבנה של אדישות העולם. יומיים לאחר מכן, בזמן ששטף כלים, אמו התקשרה בהיסטריה, ודחקת בו להדליק את החדשות. המסך הראה את רות, רגועה תחת אורות האולפן, מספרת בדמעות על התקרית הנוראית ועל טוב ליבו הפשוט והמציל חיים של ליאו. היא פנתה בפומבי ל”איש האלמוני” והזמינה אותו לבקר בעסק המשפחתי שלה, בית הקפה אוקרידג’, כדי להודות לו כראוי.
בתחילה, ליאו היסס, אך נינה, נרגשת לראות את אביה מתלהב ברשתות החברתיות, שכנעה אותו. באותו שבת, הם נכנסו לבית הקפה וזכו לתשואות סוערות מכל החדר. רות מיהרה לצאת מהמטבח, חיבקה את ליאו והובילה אותה לתא. במהלך שיחתם, רות הדגישה שקולו “הרגוע והיציב” של ליאו, שהרגיע אותה שהיא בטוחה, “שינה הכל”. במהלך השיחה, נינה לחצה את ידו של ליאו, והוא הבין שבתו גאה בו באמת, בצורה שלא הייתה גאה בה מזה שנים, מה שסימן שינוי משמעותי באווירת מערכת היחסים ביניהם.
אישה בשם וירג’יניה, בתה של רות, שעזרה לנהל את בית הקפה, הצטרפה לשולחנם. מה שהחל כשיחה מנומסת וביטויי הכרת תודה פרח לשעה של צחוק קליל כאשר וירג’יניה וליאו התחברו. בית הקפה הפך למסורת של יום שבת שלהם; עד מהרה וירג’יניה התעכבה לאחר המשמרת שלה, והיא וליאו החלו לדון בנושאים עמוקים יותר כמו אובדן, אבל וחלומות משותפים. נינה, ששמה לב לקשר הגובר, החלה לחייך בידענות בכל פעם שדיברו ובסופו של דבר נתנה לליאו שיחת עידוד לבבית, בה התעקשה, “אבא, מגיע לך להיות מאושר. אמא הייתה רוצה את זה בשבילך.”
היציאה עם וירג’יניה הרגישה טבעית ונכונה, ולראות את נינה מתחברת אליו, לראות את בתו צוחקת שוב בחופשיות, הרגישה כמו מתנה בלתי צפויה. ליאו הבין שההחלטה הראשונית שלו לעצור ביום שלישי רגיל פתחה לו את הדלת לעתיד שהוא שכנע את עצמו שהוא לא ראוי לו. הוא הגיע למסקנה שכבוד האהבה שאיבד לא אומר להסתגר; זה אומר להישאר פתוח לאהבה החדשה שעדיין לא מצא, מה שהוכיח שמעשה אחד של טוב לב יכול להוביל לקשרים עמוקים ומשנים חיים.